צ’ארלס דארווין צוטט פעם כשאמר שאין חברה בעולם שלא עסקה בעברה בקעקוע בצורה זו או אחרת. מאז העברים הקדמונים דרך הבריטונים ועד הילידים באפריקה ואוסטרליה. מתי החל ומה בדיוק מקורו של מנהג הקדום זה אינו ידוע, אך ישנם אלו הטוענים כי התפתח ממנהג אחר, קדום עוד יותר- מנהג הצלוק.
מסופר על מנקה ארובות בלונדון של המאה ה-18 שנפל במהלך עבודתו לתוך אחת הארובות, כשיצא ממנה שרוט וחבול לא שש לגלות כי אזורים מרבים בגופו החבוט היו שחורים מפחם שנכנס דרך פצעיו והתקבע תחת עורו – מה שיכול לרמז לנו אולי כי מנהג הקעקועים התגלה בשוגג.
קישוט הגוף היה תמיד חלק מהמורשת האנושית, ואמצעי להבדלת הפרט או חברה מסוימת מן הכלל. הקעקוע משמש דרך להפגנת כבוד או סטטוס מסוים של הלובש אותו, הוא חלק מאישיותו. באותו הזמן הוא יכול לשמש כאות קלון או אמצעי ענישה..קעקועים בקצרה

בתרבויות שבטיות קעקועים מסוימים יכולים להעניק כוחות על טבעיים כביכול, להגן מכוחות רעים ושדים, ואף להפוך את הגוף לחסין כדורים. לצערנו הרב, הרבה מן המשמעויות של הסימנים שקועקעו בתרבויות אלו אבדו לאורך הזמן כתוצאה מדיכוי מנהג זה במהלך ההיסטוריה.
מנהג הקעקוע היה כה נפוץ בתרבויות מסוימות עד כדי כך שחברי שבט מסוימים אשר סרבו להתקעקע הוקעו כפחדנים וסבלו מיחס משפיל ומזלזל מצד כלל השבט. נשים לא מקועקעות לא יכלו למצוא חתן וגברים סבלו ממעמד נמוך והתייחסו אליהם כאל כילדים.
מנהג הקעקוע בשבטים הלידים בזמננו כמעט ונעלם אך בעולם המודרני הוא זוכה לעדנה מחודשת.
הקעקועים הוצגו לעולם המערבי ע”י מלחים אירופאים ששבו הביתה ממסעות גילוי ארצות ונתיבי סחר חדשים. כשחזרו הם הציגו לראווה על גופם את התרבות והאמנות של התרבויות החדשות שפגשו. מעבר תרבויות זה התחיל במאה ה-13 עם חזרתו של מגלה הארצות מרקו פולו מסין.
מאוחר יותר הובאו אינדיאנים מקועקעים מדרום אמריקה לאירופה כקוריוז. גם בני אצולה ילידים מהפולינזים הובאו והוצגו בפני שליטי אירופה בכדי לעורר עניין במסעות גילויי הארצות ואפשרויות המסחר.

המילה טאטו (קעקוע באנגלית) היא במקור מהשפה הטהיטית בה נקרא תהליך הקעקוע טאו-טאו. האחראי הראשי להפצתה המילה והתופעה עצמה באירופה הוא קפטן קוק. בשובו מטהיטי החזיר עימו שני “שני מוצגים חיים” בדמותם של אומיי וטופאיה שבניגוד ל”מוצגים” קודמים שהצגו באירופה דווקא זכו ליחס חיובי יותר מצד בני המעמד הגבוה האירופאי.
קעקועים באירופה החלו לצבור פופולאריות בתחילת המאה ה-19, למרות שבשנים הראשונות הוא היה מקושר בעיקר עם חיילים, מלחים, פושעים ופרוצות. אמנות הקעקועים בשלב זה נשארה נחלתם הבלעדית של “עלובי החיים”.

רק בתחילת המאה העשרים השתנתה מגמה זו ונראה היה שהקעקוע החל לפרוץ לגבולות ולהגיע גם לקהלים אחרים נדמה היה שהוא מתחיל להתבסס גם כהצהרה אופנתית.
גם כאן בעזרתם של חיילים וימאים שחזרו ממקומות רחוקים, בעיקר מיפן, לאחר מלה”ע השנייה. דוגמאות ורעיונות רבים חדשים הוזרמו לסצנת הקעקועים האירופאית של אותה תקופה והחיו אותה.
איכות הקעקועים והדוגמאות שהביאו אותם ה”מקועקעים החדשים” היו שונים בתכלית מכל מה שהיה נהוג באירופה עד אז. דוגמאות גיאומטריות מפולינזיה, דרקונים מאיימים ונחשים צבעוניים ומסוגננים מיפן הזרימו “דם חדש” לעוגנים,התותחים והספינות המסורתיים שהיו פופולאריים באותה תקופה.
דרישה מחודשת זו לקעקועים המריצה את שוק המקעקעים של אותה תקופה. רמתם האומנותית ויכולותיהם הטכניות של המקעקעים המערביים לקו בחסר, בלשון המעטה, ומקצתם פשוט חיפשו לעשות כסף קל.
ב- 1875 המציא תומאס אדיסון את מכונת הקעקועים הראשונה שבאה בכדי לסייע בעשיית הקעקוע. ההמצאה זו שוכללה ע”י סמואל אוריילי בשנת 1891. המכונה אשר פיתח אוריילי משמשת מקעקעים עד עצם היום הזה.

פיתוח המכונה החדשה הביא להתפשטות המנהג בקהל הרחב. חווית הקעקוע הפכה קלה יותר, בטוחה ונסבלת יותר. אט-אט הגישה השלילית לקעקועים השתנתה וניתן היה להרגיש כי לפתע קעקועים מתקבלים באהדה גם אצל המעמד הבורגני. המהפך החברתי/מחשבתי והפתיחות הרבה של שנות ה- 60 ודור הפרחים הביאו לעלייה עקבית ומתונה בפופולאריות של הקעקוע, הראייה של החברה את אותם המקועקעים החדשים אופיינה בסובלנות רבה יותר ונטייה לקבלתם ללא דעות קדומות. בשלהי שנות השמונים כבר ניתן היה לראות כי מנהג זה השתרש היטב בחברה וזוכה לעדנה מחודשת לאחר תקופה כה ארוכה שנחשב היה כטאבו.