קעקועים פולינזיים

האגדה מספרת על מטאורה, אחד מהאבות המאורים הקדומים, שבאחד מהויכוחים עם אשתו היא נטשה אותו ועברה לגור יחד עם אביה בעולמות הגבוהים. מטאורה עקב אחריה לשם, לפגוש את אביה שעסק באותה העת בקישוט ביתו בעזרת גילופי עץ. הוא התרשם כל-כך מיופים עד שביקש ממנו שיצייר על גופו את אותם העיטורים בתקווה שימצאו חן בעיני אשתו והיא תתרצה ותחזור אליו. אביה עשה כבקשתו אך בדרכו אליה ירד גשם והציורים נמחקו. הוא שב אליו וביקש ממנו אם יוכל לחרוט על גופו אותם כך שלא ירדו לעולם. לאחר מאמצים וסבל רב הושלמה המשימה. אשתו שראתה את סבלו וחשה את מסירותו שבה אליו לבסוף.

מנהג הקעקוע נפוץ היה מאד בכל אזור האוקיאנוס הפסיפי עד לצפון אוסטרליה. לא ידוע מתי החל מנהג זה ונראה כאילו הוא היה קיים מאז ומתמיד. המערביים הראשוניים שהגיעו לאזור זה במאה ה-16 נדהמו והוקסמו מיופיים של אלו, היה זה מנהג לא מוכר עבורם.

קפטן קוק היה אחד מאותם ימאים אירופיים שבלט בפעילותו באזור, הוא עסק במיפוי האיים וסחר עם בני המקום. פולינזיה היוותה את המוקד המרכזי לפעילותו. ניתן לתחום אזור זה במעין משולש הנמתח בין ניו-זילנד, איי הפסחא והוואי. קוק היה גם זה שטבע את המושג טאטו הנגזר מהמילה הטהיטית טאוטאו. 

הכלי בו השתמשו הילידים לקעקע היה מוט אשר בקצהו שיני/עצמות חיה כלשהיא אשר חודדו למעין דוקרנים המסודרים כמו מסרק. מקל נוסף היה מכה אז עליו וכך בעצם נדחף הדיו תחת העור.

למרות שקפטן קוק נחשב היה אדם נאור, אירופאים רבים שבאו בעקבותיו לא חלקו את אותן הדעות ותוך כשנה מהמפגש עם התרבות המערבית נעלם נוהג זה כמעט כליל באיים מסוימים . למרבה המזל מסורת ארוכת שנים זו תועדה לפרוטרוט ע”י אותם חוקרים והרפתקנים.

האי המרכזי בו שהה קוק היה טהיטי. רוב האוכלוסייה המקומית הייתה מקועקעת, קעקועים לנשים ולגבירם כאחד. חלק מהמלחים שהתלוו לקוק במסעיו קועקעו גם הם כמיטב המסורת.

סגנון הקעקועים השתנה בין האיים אך כלל כמה מוטיבים מרכזיים שחזרו על עצמם כמו קעקוע באזור החלציים והישבן שסימל בין היתר הגעה לבגרות מינית. הקעקועים בד”כ אופיינו בצורות וקוים שנעו לאורך הגפיים הגב והחזה. לאחר המפגש עם הימאים האירופאים השתנה הסגנון המסורתי עד שנזנח ברובו, ונהפך ליותר ריאליסטי שכלל בעיקר דמויות אנושיות מופשטות וחיות אירופאיות כמו עזים, כלבים, חזירים וכו’…

ניו-זילנד

כאשר הגיע קוק לניו-זילנד הוא מצא שם שבטים שלא שמחו לקבלו בלשון המעטה. המאורים לא הסכימו שירד אל האי ונדרשו ממנו מאמצים רבים בכדי למצוא חן בעיניהם. המאפיין הבולט של המאורים הוא קעקועי הפנים המורכבים שצוירו על פניהם – מוקו, בשמם המאורי. כל קעקוע היה ייחודי לאותו אדם, כמות ואיכות הקעקועים שימשה כמין סמל סטאטוס. הם פירטו את ההשיגים הצבאיים של אותו אדם ומשפחתו. הייתה זו בושה מבחינתם להסתובב ללא מוקו, שאיפתו של כל נער מאורי הייתה להשיג לעצמו מוקו מוקדם ככל הניתן. המאורים נהגו לכרות את ראשי אויביהם המקועקעים, לחנוט אותם ולהציג אותם לראווה, זהו היה שלל המלחמה המבוקש ביותר. לוחמים שנפלו בקרב וגופותיהם נשארו בקרב השבט שלהם זכו ל”כבוד” דומה וראשיהם הוצגו בבית המשפחה כאות כבוד.

האיים המרקיזים

בהמשך מסעותיו עגן קוק גם באיים המרקיזים, איים אלו סבלו הכי הרבה מהשפעה מערבית הנובעת בין השאר מהגילוי המוקדם שלהם לעומת איים אחרים שגולו בתקופה מאוחרת יותר. מרבית מילידי האי מתו כתוצאה ממחלות מערביות שהובאו ע”י האירופאים. המרקיזים היו אולי המפותחים ביותר מבחינת עיצוב וטכניקת הקעקוע. הגברים המרקיזים קועקעו מכף רגל ועד ראש בדוגמאות מרהיבות ושובות עין. הדוגמאות הושפעו בעיקר מאמנות הגילוף בעץ וכללו בעיקר צורות גיאומטריות רבות החל מקווים פשוטים, עיגולים, משולשים ועד לפיתוחים מורכבים הרבה יותר. כל הווי יומם יוצג בקעקועים שנשאו, החל מהחניתות ששימשו אותם בציד, הקרסים שדגו בעזרתם והכדים שאכלו ושתו מהם. דוגמאות מסוימות כוללות גם צלמיות אנושיות ומוטיבים מהחי.

הקעקועים כיסו את כל גופם – כפות ידיהם, עפעפיים, לשון, הגולגולת ואפילו פנים הנחיריים. רק אבר המין וכפות הרגליים נשארו חשופים. אמנות הקעקוע השתנתה במרוצת הזמן עד שבשנת 1884 הטילו הקולוניאליסטים הצרפתים אסור מוחלט על מנהג זה, דבר שהביא להכחדתו המוחלטת באיים המרקיזים תוך דור אחד.

קעקוע טיקי – הטיקי הוא מוטיב פופולארי מאד בתרבות הקעקועים, המיתולוגיה עליו משתנה מאי לאי בוריאציות שונות. כהכללה ניתן לומר כי הטיקי הוא האב הקדום של כל הפולינזים. מסופר כי הוא נברא ע”י האלים. במרוצת הזמן הוא יצר לעצמו בת זוג ממים ואדמה. בד”כ הטיקי יורכב ממגוון של דוגמאות שונות המייצגות את כל אברי הפנים וגוף כמו פאזל. לעיתים הוא יורכב ממוטיבים שונים של צמחים או בעלי-חיים.

קעקוע צב ולטאה – שניהם קעקועים בעלי חשיבות רבה. בעבר קועקעה לטאה רק על פניהם של גברים בעלי דרג גבוה. טוענים כי מוטיב הלטאה (מוהו בפולינזית) הוא זה שגרם להתפתחות המוקו אצל המאורים. הצב הוא קעקוע נפוץ מאד אך עבר גלגולים ושינויים רבים עד שכבר קשה לזהותו בצורתו המקורית.

קעקוע ציפור – בד”כ קועקע על כתף הגבר או על האצבע המורה אצל האישה. ללא קעקוע זה לא יכלו הנשים להשתתף בטקסים הפולחניים.

סמואה

מנהג הקעקוע בסמואה לא פסק מעולם, למורת ניסיונות רבים מצד המיסיונרים. המנהג עדיין מבוצע לרוב באותם המכשירים המסורתיים לפי אותן הטכניקות העתיקות.

הדוגמאות לקוחות בעיקר מאותם כדים קרמיים שהשתמשו בהם בעבר. הגברים מקועקעים לרוב באזור הירכיים ועד מתחת לברך. לכל מוטיב יש שם מסורתי והקעקוע עצמו מבוצע לפי סדר מסוים כנהוג לפי המסורת.

המוטיבים הם בד”כ קוויים, דמויות וצורות גיאומטריות. לרבים הקעקועים הסמואים מזכירים מכנסי ברמודה…

הקעקועים נתפסים כמקודשים. לרוב לא רואים אותם כלל מפני שהם נמצאים רוב הזמן תחת החצאית המסורתית. יחסית לשאר האיים בסביבה הקעקועים הסמואים נתפסים כמהירים מאד לביצוע. חליפת קעקועים מלאה יכולה לקחת כשבוע-שבועיים בסמואה לעומת כמה חודשים או שנים באיים אחרים.

******

בעשורים האחרונים חלה התעוררות רבה בכל מה שקשור לקעקועים שבטיים ככלל ולקעקועים בסגנון פולינזי בפרט. ישנם אמנים רבים המתמחים בסגנון ספציפי זה ומקדישים לו את מרב זמנם.

הקעקועים לרוב יצוירו בצורה אינדיבידואלית לפי דרישת הלקוח וישולבו בהם מוטיבים מסורתיים שונים לפי הנטייה הספציפית של הלובש אותם. על הקעקועים עצמם להשתלב עם הקווים הטבעיים של הגוף ולהחמיא לו.

זה הסיפור אודות עמים פולינזיים וקעקועים פולינזיים.